תארו את החוויה:

היום בו "מתתי" היה קר מאוד ומושלג. זה אירע ב- 27 בינואר 1996 בזמן שעשיתי סקי באספן, קולורדו. הייתי עם חברה שלי. קיוויתי להרשים אותה בכישורי הגלישה שלי כשחוויתי מפגש קרוב עם עץ אורן קשוח. התנגשתי בו במהירות ומצאתי את עצמי מחוסר הכרה. נדהמתי למצוא את עצמי צף כמה מטרים מעל גופי. חברה שלי ניסתה להחיות את גופי ללא הועיל. היא צעקה לגולשים אחרים להגיע ולתת עזרה. "יש דם!" צעק אחד המתבוננים. הופתעתי לגלות שאני מדמם מחתך בצד ימין של הפנים שלי בזמן שהן מוטלות על השלג.

הדייט שלי הסירה את הכובע הלבן והפרוותי שלה והניחה אותו בזהירות מתחת לראשי. ה"כרית" המאולתרת הפכה במהרה לאדומה מדמי ונזכרתי שחשבתי שאצטרך לקנות לה כובע חדש. עקבתי אחרי סיירת הסקי כשהם העמיסו את גופי לקראת חילוץ מההר. נראה היה שהאמבולנס מתעכב. לא דאגתי במיוחד, אבל התעצבנתי שהם התעכבו כ"כ בזמן שאני גוסס בשלג. לבסוף הבחנתי באמבולנס בזמן שסופת השלג הקטנה הפכה לסופת שלגים מלאה, שגרמה לנהג האמבולנס לסטות על הפינות. שמעתי אותו מקלל בקול רם בכל פעם שהוא כמעט איבד אחיזה בהגה. "היי בנאדם, קח את עצמך בידיים!" אמרתי לו בקול. כל הסצנה הייתה מוזרה מאוד. למרות שהשלג היה צפוף, יכולתי לראות דרכו. שמתי לב שפתיתי השלג עוברים דרך זרועותיי המושטות ואני זוהר מעט. לא הייתה תחושת קור. יכולתי לחוש את הרגשות של כל מי שקשור לסצנה הזו. כל הסצנה הרגישה כמו סרט מאוד אינטנסיבי. צפתי פנימה והחוצה מהאמבולנס כשהוא נע לאט ברחובות.

פתאום כל התחושות נעלמו כשהתוודעתי לממד אחר בחלל. הדאגה הכבדה נעלמה והרגשתי תחושה של שלווה, ממש כמו לחזור הביתה ולהיות שרוי באהבה מוכרת וחמה. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל הרגשתי שאני חלק בלתי נפרד מכל הבריאה וכל המצוי ביקום. ראיתי מקום סגול יפהפה והרגשתי את ההוויה האוהבת שואלת אותי טלפתית אם אני רוצה להישאר או לחזור. חשבתי על ימי המכללה שלי. שאלתי את ה"הוויה" הזו אם אחזור עכשיו, האם תהיה לי בעיה לחזור לכאן אחר כך. נשמע צחקוק ידידותי מההוויה שגרם גם לי לצחוק ואז הכל קרה בן רגע. חזרתי שוב לעולם של כאב. אמרו לי שסבלתי מזעזוע מוח ויצאתי מזה לאחר שלוש עשרה שעות. היה כל כך קשה להתמודד עם ההחלמה אחר כך.

הייתי שונה מאוד אחרי זה. לא יכולתי באמת לדון בזה עם אף אחד, כי לא רציתי להיות מושא ללעג. התחלתי להיות מאוד רציני והתעניינתי ללמוד פסיכולוגיה, דתות, פילוסופיות ובאופן כללי חיפשתי את כל האמיתות שאמצא בספרות, הרצאות ופגישות. ההורים שלי הרגישו בנוח עם השינויים, אבל החברה שלי עברה לבחור אחר. הכול לטובה. אני חושב שהבהלתי אותה יותר מדי כשסיפרתי לה על הכובע שהניחה מתחת לראשי ועל כל השיחות שלה עם סיירת החילוץ של הסקי. טוב לדעת שאצליח לחזור שוב לאותו מקום אוהב ושלו. אני כבר לא חושש ממותי או ממותם של סבי וסבתי.