תארו את החוויה:

במהלך השנים התמודדתי עם כמה חוויות מעניינות מאוד. אני יודע שכנוצרים, אנחנו לא צריכים להסתמך על חוויות כדי לבנות את האמונה שלנו, אבל אני מודה שאחרי שדיברתי עם "מלאך שומר" אחד, אינספור ישויות שטניות והתקפה פיזית של אחד מהם, הדברים הללו יכולים לבנות או לשבור את הביטחון של האדם. אגב, לישויות דמוניות אין כוח עלינו מלבד זה שאנחנו נותנים להן.

חוויתי חווית סף-מוות בשנת 1986. לקח לי 5 שנים לדבר על מה שקרה בפועל ושיתפתי את הסיפור הזה, לבסוף, לפני השינה, עם כ- 30 נערים בגילאי חטיבת הביניים בבקתה שלי כששימשתי כיועץ למחנה בקיץ אחד עבור הכנסייה שלי. באותה נקודה הבנתי כמה דברים על מה שקרה באותו יום 8 באוקטובר 1986.

כשקרה האירוע הזה הייתי מנהל התוכנית ומהנדס התחנות בתחנת רדיו ביוטה. משדר ה- FM שעבדתי עליו עשה קצר חשמלי. ישבתי על הרצפה ועשיתי בדיקה ויזואלית, עוקב אחר המעגל משנאי המדרגה למיישר הגשר המלא. ברגע זה 4500 וולט בחצי אמפר יצאו החוצה ועברו דרך פנס המתכת שלי ואז דרך היד הימנית שלי ואז חזרה לזרועי השמאלית. פלטתי צרחה בלתי נשלטת - המיקרופון היה פתוח (או פועל) באותה תקופה באולפן בחדר הסמוך, אז כל מי שהאזין לתחנת הרדיו ממערב ויומינג וממונטנה, דרום איידהו וכל צפון יוטה שמע אותי צורח. לא הבנתי שצרחתי רק אחרי שזה נגמר.

אני באמת לא יכול לומר כמה זמן התיאור הבא נמשך, מבחינתי זה נראה כמו הרבה זמן, אבל בדיעבד יתכן וזה התרחש רק למספר דקות. זה היה כמעט פרודיה. חשבתי על הסרטים המצוירים שבהם הדמות מתחשמלת, זרועותיהם נמתחות, ואפשר לראות את השלד והגוף שלהם. הייתה לי תחושה מיידית שאני נמתח - עד קצה גבול זרועותיי. משדר FM בעל הספק גבוה יכול לנוע בגודלו מארון קטן לחדר גדול מאוד. משדר 5000 וואט ממנו התחשמלתי היה בגודל של ארון קטן שישב במרכז החדר.

הסתכלתי סביב החדר ואז בזרועי ובידי. ככל שיכולתי להבין, ראיתי מתאר מושלם של גופי. כאילו הייתי בלתי נראה. לא היו אורות בוהקים; לא היו יצורים אחרים מכל סוג שהוא. זה היה רק החדר ואני כמו שהיה. לא הסתכלתי מאחורי. אני כן זוכר תחושה של שלווה ונחת, דבר שאני כמעט ולא מרגיש, במיוחד אז. היה לי כיף לבדוק את הסביבה החדשה שלי וקפצתי לגוף שלי ומחוצה לו. התגנבה למוחי המחשבה שאני מת, וכפי הנראה שהמוות אינו כואב.

זה לא נמשך זמן רב. הרגשתי לחץ על גבי, כמו יד שדוחפת אותי, וכשהלחץ גדל, הרגשתי את גופי שוב. התחושה הייתה כמו של רוכסן. התחושה הזו עלתה עד לזרועותיי עד קצות האצבעות. הרגשתי את הרגליים שלי, ואז את המותניים, רכסו אותי לאט פנימה בחזרה לגוף שלי, הידיים וקצות האצבעות אחרונים. כבר לא יכולתי להפריד את עצמי מגופי.

בזמן שדחפו אותי לגופי לא שמעתי שום מילים, אבל הרגשתי אותן. פשוט וישיר, "אתה עדיין לא סיימת." הלוואי והייתי זוכר את המילים המדויקות, אך זו הייתה תמצית הדברים.

רק 5 שנים לאחר מכן, במחנה הקיץ, סיפרתי לראשונה את הסיפור הזה. בזמן שסיפרתי את הסיפור, חוויתי שוב את הסצנה במלואה, אלא שהפעם הראו לי מי זה שדחף אותי לאחור ודיבר איתי. היה זה ישוע המשיח. הילדים בבקתה תהו מה לא בסדר איתי, עמדתי שם בוהה כאשר ראיתי לראשונה את האירועים מנקודת מבט של אדם שלישי, ראיתי את ישו כשידו בגבי דוחף אותי חזרה לגופי.

אחרי שסיימו לרכוס אותי חזרה לגופי, נכנס מנכ"ל התחנה, גארי ג'ירארד, ובנשימתו הנגועה בניקוטין אמר, "אתה בסדר? מה קרה, שמענו אותך צורח!"

נשאתי את מבטי אליו ואמרתי, "אני חושב שגופי נכנס לשוק."

"טוב אני חושב שאנחנו צריכים להביא אותך לבית החולים." הסכמתי וגארי עזר לי לעלות. נכנסתי למשרד הקבלה, ישבתי בשולחן פקידת הקבלה והתקשרתי באותה תקופה לארוסה שלי, ואחותה ענתה. בזמן שחיכיתי שארוסתי תענה לטלפון, הרחתי ריח של משהו שנשרף. עקבתי אחר הריח מהיד השמאלית שהחזיקה את מקלט הטלפון עד לנקודת האמצע של זרועי השמאלית. הסתכלתי על הז'קט שלי וראיתי חור מושלם בגודל של כבל טלפון. הורדתי את הז'קט והסתכלתי על שרוול החולצה: היה עוד חור מושלם בחולצה. הפשלתי את החולצה ואז ראיתי פצע יציאה גדול מאוד.

פצע היציאה תפס את רוב זרועי השמאלית החיצונית, קרוב יותר לאזור המרפק, והיה לו מרקם של חזה הודו מבושל יפה בזמן חג ההודיה, בערך באותו גודל. במרכז הייתה נקודה כהה וכמה טבעות כהות דקות. ארוסתי ענתה לבסוף לטלפון וסיפרתי לה מה קרה. כשהגעתי לבית החולים מייד שמעתי משהו לגבי קטטר. האחות הסבירה לי שכשמישהו מתחשמל, נתיב הנסיעה של האלקטרונים בגוף הופך לרקמה מתה. כל כך הרבה רקמות מתות הנשטפות מהגוף דרך השתן עלולות לגרום לאי ספיקת כליות. אמרתי להם שאני לא אצטרך קטטר אבל הם התעקשו. שאלתי אותם מה עלי לעשות כדי להוכיח שאינני זקוק לאחד כזה. הם נתנו לי כוס ואמרו נעשה בדיקת שתן. אמרתי להם שאמלא דלי אם הם רוצים. לאחר מכן העלו אותי באמבולנס וקיבלתי נסיעה של 70 מייל עד סולט לייק סיטי שם הורידו אותי למרפאת כוויות באוניברסיטת יוטה.

להערכתי עבדו סביבי עד 8 מתמחים עם רופא אחד כמוביל. לאחר כ- 30 דקות של חיטוט ודחיפה נכנס זקן אחר, ככל הנראה רופא ראשי או רופא מפקח והחל לעסות את כפות הרגליים והבהונות שלי. הוא הרים את מבטו אל הרופא השני ושאל: "איפה פצע היציאה, אני לא רואה פצע יציאה?"

בזמן שהרופא הראשי ביצע את בדיקת כפות הרגליים, הרופא הראשי השני אמר שפצע היציאה נמצא על זרועי השמאלית. הרופא הראשי עבר לצדי וראה את הפצע הגדול והברור. לאחר מכן עבר הרופא הראשי לבדיקה מקיפה בזרוע שמאל, בשלב זה, חלק מהמתמחים הפסיקו לעבוד וצפו בחילופי הדיאלוגים הקרובים. הרופא הראשי הרים את מבטו ושאל, "אני לא רואה פה פצע כניסה, איפה פצע הכניסה?"

עם השאלה הזו כל המתמחים נעצרו והחדר השתתק. כל העיניים היו מופנות אל הרופא הראשי וגם הוא עצר את מה שהוא עושה והרים את מבטו אל הרופא הראשי. "פצע הכניסה נמצא ביד ימין בין האגודל לאצבע."

מבט של חוסר אמון עלה על פניו של הרופא הראשי והוא הסתובב לצד ימין של השולחן עליו שכבתי. הוא התחיל לבדוק את יד ימיני והוא מצא את כוויה מדרגה ראשונה בין האגודל והאצבע על יד ימיני. הוא הביט ברופאים האחרים בחדר, ואז חזר לפתח הכניסה ביד ימין ואז עבר לזרועי השמאלית בפצע היציאה. הוא עשה זאת מספר פעמים כדי לשכנע את עצמו שמה שהוא רואה אמיתי. כל המתמחים והרופא השני עמדו שם, שותקים, מתבוננים. באנחה גדולה הביט בי הרופא הראשי ואמר: "ובכן אין לי מושג איך עשית את זה או איך אני בכלל מדבר איתך. אתה צריך להיות מת. זה נס שאתה בכלל כאן."

קיבלתי קרם אנטיביוטי וכמה תחבושות וקיבלתי הנחייה לשמור על תחבושות טריות. עברו כמה חודשים עד שהפצע החלים ועכשיו כל מה שנשאר הוא צלקת עגולה בגודל 3.5 אינץ' בזרועי, שעדיין מגרדת כל כמה זמן. מדי פעם אני מקבל עוויתות בזרוע שמאל. יש נזק קבוע, ללא ספק, לחלק מהעצבים שלי. היום זה נראה יותר כמו חלום מאשר החיים האמיתיים. אבל יש לי את הצלקת שמזכירה לי מדי יום את האירוע הזה וכמה שזה היה אמיתי.

אמונתי אינה גדולה מזו של הנוצרי הממוצע. אבל ראיתי שיש חיים אחרי המוות. כמו שכתוב בספר יוחנן 20:29 "... מכיוון שראית אותי האמנת; אשרי אלה שלא ראו ובכל זאת האמינו." אמנם הייתי נוצרי שנים רבות, אבל כשיש לי ספקות לגבי מי אני ולמה אני כאן, אין לי שום תירוצים מכיוון שהייתי בצד השני.

רטמן א. מוליס הבן.
נשיא - משרדי פעולה בכנסייה
www.church-in-action.org