תארו את החוויה:

להלן תיאור של החוויה המשמעותית בחיי, ראשית האירועים שהובילו לחוויה, דיווח של הוריי על התרחשויות בזמן החוויה שלי, ולבסוף, הרגשות והמסקנות שלי מהחוויה.

סצנה: 24/02/82, סידני, אוסטרליה, 18:00, עזבתי את חברת תיקוני המכשירים האופטיים כדי לחזור הביתה לריימונד טראס (עיירה מצפון לניו-קאסל) בן זוגי מייק היה במושב הנוסע לצידי וסטיב (חבר קרוב מהעבודה) ישב מאחור. אני נהגתי. ירד גשם לאחר שלושה חודשים יבשים, נסעתי לאורך הכביש התעשייתי והאטתי באורות שבהם כביש היציאה חוצה את הכביש המהיר; שם מסתיים הזיכרון הארצי של החוויה.

דיווח על ידי מייק (בן זוגי לשעבר): "כשהתקרבנו לאורות הם התחלפו לירוק. המשכנו בנסיעה במהירות 43 קמ"ש, פגענו בעמוד הכוח התעשייתי הגדול ממש אחרי הצומת. סטיב שישב מאחור הוטח קדימה כטיל. הוא הושלך קדימה ופגע בראשה של רנה.

מידע רפואי: עמוד השדרה של סטיב נשבר. אני סבלתי משברים באזור הבסיס של הגולגולת, האונה הקדמית, ארובת העין הימנית וריאות מנוקבות. ההגה נשבר, וחישורי ההגה והאינדיקטור פילחו את גופי בשלושה מקומות - דרך גרוני עד גג הפה, וניקבו את בית החזה העליון והתחתון הימני שלי. מייק סבל מחבורה קטנה כתוצאה מחגורת הבטיחות.

אמי דיווחה להלן: למחרת, אחר הצהריים של 25/02/82 הם היו במשרדו של פרופסור לנוירוכירורגיה שם התבשרו על מותי. נאמר להם שהם צריכים להיות אסירי תודה, מכיוון שאם הייתי שורדת כנראה הייתי צמח. בעיצומה של שיחה זו נכנסה אחות צעירה ומפוחדת ופלטה "היא בחיים, היא התיישבה ודיברה!" הפרופסור ביקש שתצא החוצה ואמר לה שזה נפוץ מאוד שגופות משמיעות קולות ורעשים כתוצאה מגזים כלואים בתוך גופת הנפטר. אך האחות הייתה נחרצת. היא סיפרה שהתיישבתי על המיטה וצעקתי "אל תיתנו לי עוד סמים!" בשלב זה אמי אחזה בפרופסור ובאבי והצעידה אותם החוצה למסדרון לראות במה מדובר. הם מצאו אותי במסדרון אחורי - שם כנראה הוצבתי כדי שהאחות תוכל להסיר ממני ציוד וביגוד. הייתי בתרדמת עמוקה ומונשמת, נשארתי בתרדמת עוד 10 ימים לאחר מכן.

תיאור חווית סף-המוות שלי:

אין לי זיכרון מתהליך הגסיסה או היציאה מגופי. אני זוכרת שאני מרחפת בתוך סערה של עננים שחורים שנדמו כרותחים, כמו בשעת סערה, מה שהפחיד אותי. לפני הייתה נקודה זעירה של אור בוהק שגדל והתבהר בהתמדה ככל שהתקרבתי אליו. הבנתי שאני כנראה מתה ודאגתי לאמא ואבא ולאחותי, וכעסתי על עצמי כשעלתה בי המחשבה "הם יתגברו על זה מהר" בזמן שאני ממהרת בחמדנות ובזריזות לעבר האור.

הגעתי בפיצוץ של אור מפואר לחדר עם גבולות לא ברורים, כאשר לפני עומד גבר בערך בשנות ה -30 לחייו, אני מנחשת שגובהו היה כ 1.80 ס"מ עם שיער חום אדמדם וזקן ומסודר להפליא ושפם. הוא לבש חלוק לבן פשוט. מגופו ובגדיו נצנץ אור מיוחד. הוא קיבל אותי באהבה גדולה, שלווה, נועם (שאי אפשר לתאר) וללא מילים. הרגשתי ש"אני יכולה לשבת לרגליך לנצח ולהיות מרוצה", מה שנראה לי דבר מוזר לחשוב / לומר / להרגיש. הוקסמתי מבד החלוק שלו, מנסה להבין איך אפשר לארוג אור!

הוא עמד לידי והורה לי להסתכל שמאלה, שם הוקרנו כל הרגעים הפחות נעימים בחיי; חייתי מחדש את הרגעים הללו והרגשתי לא רק את מה שעשיתי, אלא גם את אפקט הפגיעה שגרמתי. הופתעתי מכך שחלק מהדברים שאולי דאגתי מהם, כמו גניבת שוקולד בילדותי, לא היו שם, בעוד שהוקרנו המון סצנות שמעולם לא העליתי על דעתי שיכולות היו לגרום לכאב. כשהייתי מוצפת ברגשות אשמה הופניתי דווקא לאירועים אחרים בחיי שהעניקו שמחה לאחרים. למרות שהרגשתי לא ראויה, נראה היה שהאיזון הוא לטובתי. קיבלתי אהבה גדולה.

הובלתי לחדר נוסף שהפך לאולם, שם בא לקראתי סבי המנוח. הוא נראה צעיר ממה שזכרתי, אבל הוא ללא ספק היה סבא שלי. התחבקנו, הוא דיבר איתי וקיבל אותי בברכה, התרגשתי לסלוח לו על מותו כשהייתי בת 14 (בזמנו הרגשתי שהוא גרם לי להפר את ההבטחה שלי להיות דוקטור ולמצוא תרופה למצב לבו) עד לאותו רגע לא הבנתי בכלל שכעסתי עליו!

סבא סיפר לי שסבתא תגיע בקרוב והוא מצפה להגעתה, שאלתי מדוע היא מגיעה בקרוב כאשר היא נסעה מביתה במנצ'סטר, ניו זילנד, למיאמי, לבלות קיץ חמים בבריאות שלמה! סבא אמר לי שיש לה סרטן המעי והיא תדע זאת בקרוב (סבתא אובחנה כעבור 3 חודשים ומתה באוגוסט. הרגזתי את אמי כשסיפרתי לה על כך כשחזרתי להכרה.) אחרי שסבא ואני דיברנו זמן מה, הוא לקח אותי לחדר שהפך שוב לאולם ואנחנו ניגשנו לקבוצת אנשים שהכרתי.

האדם הראשון שקיבל את פני, בא והניח את ידו על כתפי ואמר: "את חייבת לחזור, יש לך משימה לבצע.", רציתי להתווכח, רציתי להישאר. הצצתי חזרה לסבא והונעתי במהירות לכיוון הכניסה, בסף שבו הכול הפך לשחור, כלום, ללא מודעות.

אחרי החוויה: התעוררתי מהתרדמת לאט ובהדרגה לאורך מספר ימים, ונזכרתי בזיכרונות חצי חלומיים של קולות ופרצופים מוכרים. היו כמה מקרים בהם הייתי מתעוררת משינה עמוקה ורואה אחות עם מזרק וסירבתי לכל תרופה, אין לי מושג למה!

עברתי המון ניתוחים לשחזור הפנים, הגולגולת וארובת העיניים. עזבתי את בית החולים עם כאבים, ראייה כפולה, ופגיעה בעצב הגולגולת השמיני אשר הותירו אותי עם בחילות ואיזון פגום. כעסתי במשך שנתיים על אלוהים, ששלח אותי בחזרה לייסורים הללו, עם משימה עלומה ללא רמזים או הוראות; רק מסר ברור אחד זכרתי "הגיע הזמן לחיות על פי אמונותיך, יהיו אשר יהיו, לעשות סדר בביתך, כי הסוף בפתח!" זו לא יכולה להיות המשימה שלי, לא היה שום קול רועם, שום ציווי או הוראות הדרכה ברורות יותר.

חייתי 5 שנים כזומבי, לפני שהצלחתי לשקם את עצמי. כיום יש לי עבודה רווחית, הקמתי את "אגודת פגיעות הראש" בשנת 1987, אבל אני עדיין לא יודעת מה המשימה שלי, עדיין סובלת מכאבים, נדודי שינה, אפילפסיה ועוד.

כל מה שאני יכולה להוסיף הוא, שחווית סף-המוות שלי זכורה לי יותר בצלילות ובהירות ממה שעשיתי אתמול.

*עוד על הזיכרונות של רנה מהתרדמת（http://www.waiting.com/rene.html）